חיות בית

[טלי מודן]

כבר כמה זמן שאני אומרת לעצמי שאני חייבת להביא כלב. כלבלב קטן, גורון. מאז שיאני, עליו השלום, נפטר ולא משיבה טובה אלא מרשלנות של וטרינר שנעלמו עקבותיו, לא טפפו ארבעת הרגליים של היצורים החמודים האלו המזוהים עם המשפט "ידידיו הטובים של האדם" לביתי, או יותר נכון, לבית הוריי.

אז נכון, לא קל לטפל בעוד יצור חי אחר שקיים עלי אדמות פרט אליי או כמו שאמא שלי מנסחת "קודם תטפלי בעצמך אח"כ תקני כלב!", ונכון שהיצור החי היחיד שהיה ברשותי ובאחריותי המלאה אי פעם, נפח את נשמתו לאחר שבוע – דג בצנצנת (מה, צריך להאכיל דגי קרב??) ונכון גם שאני אגואיסטית, עצלנית ומפונקת אז אולי כדאי לי בכלל להביא חתול או כמו שידידי היקר אריק ממליץ בחום "תשבי בבית ותתחילי לגדל חתולים", אבל משהו מדגדג לי בפנים (חוץ מילד..) וזה כלב.

האם זה קשור לעובדה שאקסי נטש לפני כשנה ואני מנסה נואשות למלא את החלל שהותיר, אחרי שהתיאשתי מיצורים ההולכים על שתים באיזור הקריות ועמק זבולון? או שמא אני מנסה להוכיח לעצמי (וגם לאמא) שכן יש בי את היכולת לדאוג לבעל חיים נוסף (על שתיים או על ארבע) וכן יש בי את מידת החמלה הדרושה כלפיו כאשר הוא עשה את צרכיו על השטיח הלבן והפרוותי מאיקאה? על מי אני עובדת? ברור שלא!

אז כמו שידידי היקר שגיא (כן, יש לי מלא ידידים) אומר: "את לא צריכה כלב את צריכה בעל!". נכון. מסכימה איתו. אבל בעצם, מה ההבדל?